בקומה העליונה של בניין ישן גר איש אחד בשם יואב יואב היה בן חמישים ושלוש הוא לא היה נשוי לא היו לו ילדים והוא לא החזיק חברים קרובים הוא קם כל בוקר באותה שעה שתה את הקפה שלו ליד החלון והביט ברחוב השקט לפעמים חלפה שם חתולה לפעמים ילד עם תיק בית ספר ולפעמים כלום יואב עבד בספרייה העירונית כבר עשרים ושבע שנה הוא סידר ספרים על מדפים השיב ספרים למקום שלהם ולפעמים עזר לקשישים למצוא כותרים ישנים הוא עשה את זה באהבה אבל גם בהרגל יום רדף יום והוא מעולם לא איחר אפילו פעם אחת בצהריים הוא ישב לבדו בפינה האחורית של הספרייה ואכל את הכריך שלו תמיד לחם לבן גבינה צהובה ופרוסת עגבנייה בערב חזר לביתו עלה במדרגות כי המעלית תמיד התקלקלה והדליק את האור בסלון ישב בכורסה הישנה שקיבל מאמו כשהייתה עוד בחיים וצפה בשקט בטלוויזיה לא היה לו חשק לשיחות טלפון או לאירוחים לפעמים שכן היה דופק בדלת כדי לבקש סוכר או לשאול משהו והוא היה עונה בנימוס אך לא מרבה במילים היה בו משהו כבד שקט שלא רצה להפריע לאיש ולא ביקש שאיש יפריע לו פעם אחת בשנה היה יוצא אל הים היה עולה על אוטובוס מוקדם בבוקר ויושב שעות מול המים בלי לזוז בלי לדבר רק מביט באופק כששואלים אותו למה הוא בא לבד היה מחייך בעדינות ואומר כך אני רגיל אנשים סביבו השתנו עברו מקומות התחתנו התגרשו נולדו להם ילדים מתו קרובים הזמן המשיך והעולם השתנה אבל יואב נשאר אותו הדבר תמיד באותה דירה באותו רחוב באותו שקט בערבים היה כותב ביומן קטן שהסתיר במגירה שורות קצרות על מחשבות שלא אמר בקול על תחושות של ריחוק של געגוע למשהו שלא ידע להגדיר אולי זה היה געגוע לחיים אחרים שלא חווה אולי לאנשים שלא הכיר ביום שלישי אחד כשגשם קל ירד על העיר הגיע יואב לעבודה כמו תמיד אבל משהו בו נראה שונה הוא הביט בספרים בעצב סידר אותם קצת לאט יותר מהרגיל ובצהריים לא אכל את הכריך פשוט ישב ושתק אחר כך קם ויצא בלי לומר דבר איש לא שאל למה כי כך היה יואב שקט לא שואל ולא עונה כשחזר לביתו באותו ערב כתב ביומן משפט אחד אני לא בטוח אם חייתי או רק הייתי ואז סגר את היומן והלך לישון בבוקר שלמחרת קם שוב הכין קפה הביט ברחוב השקט ויצא לעבודה אף אחד לא ידע מה עבר עליו באותו לילה ואף אחד לא ישאל כי יואב היה אדם שלא משאירים סימנים גדולים רק עקבות קטנים של שגרה שקטה שלא מפריעה לאיש